סיפור הלידה של יצחק

לבקשת היולדת השמות שונו

יום רביעי בצהריים אני עוד הולכת לבריכה. יום חמישי בלילה אברהם מנגן בחתונה, הוא חוזר מאוחר ואני עוד ערה. בשעה 1:00 אנחנו הולכים לישון ולא יודעים שזה הלילה האחרון שלנו כזוג.
יום שישי י’ באלול,  4:30 לפנות בוקר, שבוע 39+2. אני מתהפכת במיטה ונאנחת בגלל כאב חד. אברהם מתעורר ושואל מה קרה ופתאום אני מרגישה נוזל חמים בין הרגלים, וזה ממשיך לנזול בכמויות… טוב, אז ככה זה מרגיש שיורדים המים. אברהם קם מיד להביא מגבת ובינתיים המיטה כולה מתמלאת מים. ההרגשה מוזרה מאוד: בהלה שהנה זה מתחיל, הדבר שכ”כ חיכינו לו, דיברנו עליו והתכוננו לקראתו, זה עומד לקרות וזה קצת מפחיד, ויחד עם זה התרגשות וציפייה. לא ככה דמיינתי שתתחיל הלידה שלי- חשבתי שיתחילו צירים ורק כשהם יהיו ממש כואבים ניסע לבית חולים כדי ללדת. אז חשבתי. הולכים אל הלא נודע. אברהם שומר על קור רוח ומתקשר לחיה הדולה שלנו לעדכן אותה שירדו המים. בגלל שיש לי GBS חיובי אנחנו צריכים לנסוע לבית חולים לקבל אנטיביוטיקה. אני קמה אבל מרגישה מבולבלת- מה לארוז? בד”כ אני ממש מאורגנת אבל עכשיו קשה לי להתרכז. אברהם אורז לנו תיק לשבת וללידה וגם אני דוחפת פנימה כמה בגדים. מזל שכמה ימים קודם לכן קנינו דברים שאחותי אמרה לי שכדאי להביא איתנו ללידה. בינתיים מתחילים צירים, עוד לא כ”כ כואבים אבל מורגשים, אנחנו מתזמנים והם כל 3-4 דקות. אברהם די לחוץ שנצא ומנסה לזרז אותי, אני מרגישה שהוא לא מתייחס לזה שיש לי צירים וקשה לי שהוא מלחיץ אותי. לך מפה לחץ, לא רוצה. אני במצב רגיש וקצת מתבאסת עליו, בסוף אנחנו יוצאים לכיוון בית חולים- יש אוויר טוב בחוץ והכבישים פנויים.

בסביבות 5:45 אנחנו מגיעים למיון יולדות. רופא בודק לי את הפתיחה- 1 וחצי, 80% מחיקה. יופי, בכלל לא ציפיתי שתהיה פתיחה. הוא רוצה לשלוח אותי להשראת לידה אבל בגלל שאין חדר לידה פנוי הוא אומר שנחכה לראות אם מתפתחים צירים (למה בכלל לזרז הרי התחילו צירים?!) עושים מוניטור 20 דקות, אני מרגישה צירים אבל המוניטור משום מה לא מראה אותם. המוניטור תקין, אני מקבלת אנטיביוטיקה והולכים לחדר ליד להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים, אני על המזרון ואברהם עוזר לי עם מסאז’ים בגב, מחליטים לקרוא לחיה. בינתיים הצירים כבר כואבים אבל הכאב בהחלט נסבל ואני יכולה להתמודד. חיה מגיעה בסביבות 8 וחצי בבוקר. בערך ב-9:00 היא מציעה לי להכנס להתקלח וכך אנחנו עושים. במקלחת אני יושבת על הכדור ונהנית ממים חמים, הצירים נעצרים ואני נחה. אחרי המקלחת שוב מוניטור- הפעם על כורסה. אני מגלה שגם הסחת דעת היא דרך להתמודד עם הצירים- בין ציר לציר אנחנו משוחחים עם חיה ונזכרים בחוויות מהטיול להודו ומהטיול הטרי לאירופה (לפני פחות מחודש חזרנו…). 11:30- שוב בודקים פתיחה והפעם 2 ס”מ, 90% מחיקה. המיילדת עושה לי סטריפינג והפתיחה גדלה ל-3 ס”מ. אנחנו נשלחים להסתובב ולחזור עוד שעה וחצי. הולכים לכיוון הקניון, בדרך יש צירים כואבים ובכל ציר אני עוצרת ונעמדת במקום, לפעמים נתלית על אברהם. חיה מניחה יד על הבטן התחתונה שלי ואני נושמת אל הרגליים, אל האדמה, ומרפה. כשאני רגועה ורפויה אז פחות כואב. הדרך לוקחת המון זמן בגלל שכל הזמן עוצרים לצירים. הקניון מלא באנשים, מסתובבים כרגיל ואני כאובה ומכונסת בתוך עצמי, בלידה- חוויה משונה… יוצאים החוצה קצת לשמש, עם התקדמות הזמן והצירים אני הופכת פחות תקשורתית ויותר מכונסת בתוך עצמי, נותנת לאנדורפינים לפעול עלי. בשלב מסוים כבר ממש עוצמת עיניים רוב הזמן כשאברהם וחיה תומכים בי משני הצדדים. חוזרים לקבלה, פתיחה עדיין 3- מאכזב, הרי כ”כ כואב לי. אנחנו נשלחים למחלקת נשים, הדרך לשם ארוכה ובגלל הכאב היא אורכת זמן רב. במחלקה אני נכנסת שוב להתקלח, פותחת את המים החמים וברגע שהם נוגעים בי יש ציר שמפתיע אותי בעוצמה שלו ובלחץ שיש למטה, נפלטת ממני צרחה שבעקבותיה נכנס צוות ומוציא אותי מהמקלחת. שמים אותי על מיטה ובודקים פתיחה- 4 ס”מ, קדימה לחדר לידה. אני נלקחת על כסא גלגלים, כבר חצי מעולפת מהכאבים, השעה 14:00 פחות או יותר. בחדר לידה אני שוכבת על המיטה, כמעט לא מסוגלת לזוז בגלל הראש של התינוק שיושב לי נמוך נמוך, ומחוברת למוניטור. 15:10- פתיחה עדיין 4 ס”מ, הצירים מאוד חזקים. אני כבר לא מצליחה להרפות, והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות בזמן ציר זה לצעוק. הצעקה כמעט בלתי נשלטת והיא עוזרת לי להוציא את הכאב. אברהם רוצה ללכת להביא את התיקים שלנו שנשארו בקבלה אבל אני לא נותנת לו או לחיה לזוז ממני. אני ממש צריכה אותם לידי, הם נותנים לי הרבה בטחון וזה משמעותי לי אפילו יותר מהסיוע הפיזי. יש ירידות בדופק והמיילדת אומרת לי לשנות תנוחה ועוזרת לי לעבור לעמידה על 6. חיה מחזיקה את המוניטור וככה אני מעבירה חלק גדול מהצירים, התנוחה הזו מקילה עלי מעט, למרות שקשה קצת לנוח בין הצירים בתנוחה כזו. בבדיקה 6 ס”מ פתיחה אבל ראש התינוק נמוך מאוד ולכן בכל ציר אני מרגישה לחץ חזק ולא מצליחה שלא ללחוץ. בכל ציר אברהם וחיה לוחצים לי משני צידי הבטן וזה קצת מקל. בין הצירים אני קורסת לנוח והם מעסים לי את הגב התחתון ומרטיבים לי את המצח. הצירים כואבים ביותר, לא ידעתי שיש כאלה כאבים בעולם ולא חשבתי שאני מסוגלת לעבור אותם. בשלב הזה אני כבר לא חושבת על הציר הבא ורק נחה בין הצירים ולמרות הכאב הגדול אני שומרת על חוש הומור ומידי פעם יוצאת ביציאה משעשעת. העובר לא מתאושש בין הצירים והצוות שסביבי מודאג, נראה שמתפתחת בצקת בצוואר הרחם וקשה לעובר לעבור שם. הפתיחה 8 ואמרים לי ללחוץ בציר. עכשיו אני מנסה ללחוץ במכוון ומסתבר שהלחיצות שלי לא כ”כ יעילות (ניסיתי ללחוץ תוך כדי הוצאת אוויר), גלי המיילדת או שזה היה הרופא מנסים לעזור לעובר לעבור את הקטע הבצקתי, ללא הצלחה. שבת מתקרבת ולכן אברהם מסמס לאחותי שתודיע להורים שלי שאנחנו בחדר לידה, אוטוטו יולדים…
17:50- הרופא מחליט לנסות וואקום ואם זה לא ילך אז ינתחו. כ”כ לא רציתי ללדת בניתוח אבל בשלב הזה כבר לא כ”כ אכפת לי איך, העיקר שיעזרו לי להוציא אותו. עוברת לי בראש המחשבה שאם בסוף זה יהיה ניתוח למה לעזאזל הייתי צריכה לעבור את כל שעות הכאב הלא יתואר הזה???
ברגע אחד מגיע מלא צוות לחדר ומריצים אותי לחדר ניתוח. אסור לאף אחד להכנס איתי ואני נפרדת מאברהם. בתוך החדר מחברים אותי למוניטור וכאן מפסיקות הירידות בדופק אז אומרים לי שיתנו לי להמשיך ללחוץ. המיילדות מקסימות מכניסות את אברהם (לבוש בביגוד מלא של חדר ניתוח- מכנסיים, חולצה, כיסוי לנעליים וכובע מאל-בד)- טוב לי שהוא שוב איתי! באותם רגעים לא ממש חשבתי אבל בדיעבד אני חושבת שהיה כ”כ חבל אם הוא היה מפסיד את רגע הלידה עצמה…
שתי המיילדות עומדות משני הצדדים שלי ומעודדות אותי בכל ציר לדחוף תוך כדי ספירות איטיות. אברהם יושב ליד הראש שלי, עוזר לי להרים את הראש בכל ציר ובין הצירים מרטיב לי את המצח במטלית לחה. איכשהו החלק של הלחיצות יותר קל לי כי יש לי מה לעשות בזמן הכאב, אני פעילה ואת כל הכוחות אני מרכזת בללחוץ. עם זאת, כבר די נמאס לי ללחוץ אני לוחצת כבר המון זמן ולא נראה לי שאי פעם הוא יצא… מה שמחזיק אותי זה העידוד של המיילדות והרופא שאומרים לי שאני מתקדמת. בשלב מסוים הרופא אומר שבגלל הבצקת עוד מעט כבר לא יהיה אפשר להיעזר בוואקום והברירה היחידה תהיה לנתח- אז הולכים עכשיו על וואקום (אני מרגישה הקלה שיעזרו לי להוציא אותו). הרופא מבצע חתך יזום. עוד כמה צירים כואבים ומשיכות בעזרת הוואקום והראש מכותר- כואאאאאב. דווקא הפעם אני מחכה בקוצר רוח לציר הבא ונראה שבמשך נצח הוא לא מגיע. בסוף הוא מגיע ואני לוחצת, נגמר הציר והוא עוד לא בחוץ, ממשיכה ללחוץ בכל כוחי וסופסוף- הקלה עצומה, הוא בחוץ. התרגשות מטורפת!!! לוקחים אותו הצידה, מנערים אותו (הוא לא בוכה אבל הם אומרים לי שהוא נושם) ואחרי כמה דקות שמים אותו עלי עטוף ויפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין. הילד שלנו.
שעת הלידה- 18:58. יצחק נולד בערב שבת בין השמשות, זמן קסום ומיוחד.
לא הספקנו להודיע להורים שהוא נולד- ההורים שלי נשארו במתח כל השבת ולהורים של אברהם הודענו מתישהו בשבת בצהריים (עם מישהו מהרחוב שלהם שאברהם פגש בבית חולים).

בדיעבד, כשסיפרתי את סיפור הלידה אנשים חשבו שהיתה לי לידה קשה ושכל מיני סיוטים שלהם התגשמו בה. אבל למרות הקושי והכאב, החוויה שלי היתה ממש חיובית. הרגשתי גיבורה (לא מיד, אבל אחרי משובים שקיבלתי מחיה ואברהם) הרגשתי מוקפת ובטוחה והיתה לי חוויה טובה ומרגשת. תודה רבה לחיה על הליווי, התמיכה הפיזית והנפשית והנוכחות העדינה שהיו בדיוק מה שהייתי צריכה בלידה.