שבוע שעבר נפלתי. היה לי מפגש לא מוצלח עם אישה שבאמצע המפגש היא קמה ויצאה פגועה וכועסת.
הרגש הראשוני שלי היה של כישלון חרוץ, אשמה, נחיתות וכמובן כעס על הצד השני שהביא אותי למקום הזה.
אחרי שנשמתי נשימה עמוקה התבוננתי על הסיטואציה, הבנתי שיש לי כאן גורם מזמן עבורי שאוכל לבחון משהו בי שצריך שיפור ואני במקום שרוצה ללמוד ולצמוח.
ראית דפוס שקיים בי וחוזר על עצמו בזמן של נפילות. הדפוס כולל לקיחת אחריות על כל המקרה, האשמה עצמית, העצמת המקרה והתעסקות די אובססיבית בנושא לאורך זמן. החלטתי לעצור את הדפוס ולנסות משהו אחר.
ישבתי עם עצמי לראות מה באמת החלק שלי במקרה, איך אני יכולה ללמוד ממנו ולעשות טוב יותר בפעם הבאה. להבין למה הצד השני נפגע, על איזה עצב רגיש דרכתי. השיח הפנימי הזה לימד אותי, עזר לי לסלוח לעצמי ולאישה השנייה.
איזה אור ואהבה נכנסו אלי ללב. שחרור האשמה העצמית וסליחה לצד השני עזר לי לקחת את המקרה ולצמוח ממנו.
עשיתי שינוי תנועה מהדפוס הרגיל במקרים כאלה. ראיתי איך עד היום, הייתי בוחנת את המקרה במשך ימים, היה לי קשה להרפות. השתמשתי ברגשות האשמה כמעין “תשלום” על החלק הלא מוצלח שלי בעניין, השתמשתי בהם להרגשה כאילו אני מוסרית יותר מה שלא קידם כלום וגרם להרגשה לא טובה. התנועה החדשה באה ממקום רך יותר, מקדם ומצמיח. נכון, נפלתי, שגיתי אך זה לא היה לשווא. כל מה שמגיע לפתחי מגיע כדי שאוכל לצמוח ממנו.
עבר שבוע שהמשכתי להתבונן בנושא שעלה כתוצאה מהנפילה ואני רואה שאכן זה מקום של עבודה. היום אני במקום עובד ואני מודה לאישה על המראה שהיא שמה לי מול הפרצוף. אני מצטערת שהיא נפגעה מכך ואני עובדת על התיקון שלי בעניין.
אני יודעת שיהיו עוד נפילות. אני מקווה שהמרווחים ביניהם יהיו ארוכים יותר והקימה מהירה יותר.
כל נפילה היא לשם לימוד, לאפשר צמיחה שלא תמיד אפשר לעשות ממקום חזק. זה מגביר אמפטיה לאחר, מחזק את שריר הרגישות והאהבה, מעודד אותי לעשות טוב ולעלות מדרגה.
בפעם הבאה, כשתגיע הנפילה, לא להבהל, לתת לנפילה מקום ואז לראות איך אפשר לצמוח משם.