רוב האנשים טובים, רוב האנשים לא רוצים לפגוע, רוב האנשים רוצים להצליח. זו אקסיומה שאני הולכת איתה כבר כמה זמן. ככל שאני מצליחה להפנים אותה אני רואה כמה היא נכונה.
כשאני נפגעת מאנשים, לרוב זה מהמקום שלי, מהפרשנות שלי את הדברים. זה לא שאני מדמיינת דברים אלא אני מפרשת אותם כך. לפעמים אכן הדברים פוגעים אובייקטיבית אך לרוב הם לא נאמרים ממקום הרוצה לפגוע אלא ממקום פחות רגיש, ממקום כואב.
ההלכה היהודית כבר מתייחסת שיש לדון כל אדם לכף זכות. זה מאוד קשה. כף זכות, לעניות דעתי, לא אומרת שאני צריכה להגיש את הלחי השניה אלא להבין, שברוב המקרים, כאשר משהו פוגע בי זה מגיע או ממקום פגוע של הפוגע או מתפרש כך ממקום פגוע שלי ולפעמים שניהם.
לדוגמא, שבוע שעבר נפגעתי מדברים שנאמרו לי. נתתי לפגיעה מקום מצד אחד ומצד שני בחנתי את עצמי לראות למה המילים האלו הקפיצו אותי, למה נפגעתי. הצלחתי לעשות עבודה מדהימה עם עצמי, מצאתי מקומות חלשים שהיו צריכים חיבוק וחיזוק ושמחתי על הצמיחה שהייתה לי כתוצאה מכך. לאחר זמן, ממקום שקט ורוגע, מקום שמבין שהפגיעה לא הייתה מכוונת דיברתי עם הצד השני והתברר שהפרשנות שלי הייתה בכלל לא נכונה. מה שלי נתפס פוגע היה מאוד אוהב מבחינת הצד השני. כלומר הפרשנות שלי את המעשה באה ממקום שלי לחלוטין.
כשאני במקום שכאקסיומה אני מחליטה שאנשים טובים ויש להם כוונות טובות, אני יכולה לראות תמונה יותר גדולה. לאפשר לפרשנויות נוספות להתגלות. כל אירוע יכול להתפרש לכמה כיוונים וכשהטוב הוא המרכז כך גם הפרשנויות וכך גם האווירה.
הקושי מבחינתי כרגע הוא לזכור לאורך זמן את האקסיומה הרשומה למעלה. קל מאוד לסטות מהחשיבה הזאת במיוחד כשאני עייפה, כשאני לא מצליחה, האוטומט הישן עולה והתנהגויות ישנות חוזרות על עצמן ואז אני מפנה אצבע מאשימה, מורידה ממני אחריות, דורשת מהאחר.
למזלי, לאחר מנוחה קל לי לחזור לעצמי, להבין שהכוח שלי נובע מכך שהחיים בידיים שלי ואני יכולה להיטיב ולשנות, למצוא פרשנויות מיטיבות לסיטואציות ואז אני רואה ממש מול עיני בצורה ברורה ובהירה: כמה אנשים טובים, רוצים לעזור, טוב מושך טוב וכו’.