לפעמים משמח, לפעמים מעציב ולפעמים מפחיד.
מה זו בעצם פרידה. פרידה היא עזיבה של דבר מוכר והליכה אל משהו אחר, שונה לפעמים לא ידוע. פרידה מלווה אותנו מיומנו הראשון ועד יומנו האחרון.
ביומנו הראשון ברגע הלידה כאשר אנו נפרדים מרחם אימנו, המקום החם, הנעים, המוגן ויוצאים לאוויר העולם, אחד הדברים הראשונים זה חיתוך חבל הטבור. משם, לאט לאט אנו מתחילים להיות נפרדים מהורינו, להיות אנשים בזכות עצמנו.
ועד יומנו האחרון שאנו נפרדים מהעולם הזה. אולי יש גם פרידות בהמשך אך זה עדיין לא ידוע לי.
יש הרבה סוגים של פרידות, לדוגמא:
פרידה זמנית – לקראת נסיעה, פרידה סופית – מוות, פרידה תהליכית – כמו
סיום גן, פרידה מרצון – מעבר דירה, פרידה מכורח – פיטורין
יש פרידות מדברים מוחשיים כמו בית ויש פרידות מדברים לא מוחשיים כמו חלום, שאיפה (כבר לא אלד יותר, כבר לא אהיה רופא).
הפרידה יכולה להיות מלווה בפחד וגם כאן יש לנו כמה סוגים:
- פחד מהפרידה מהדבר המוכר. השגרה יוצרת לנו אשליה של מקום בטוח של מקום מוכר, גם אם אני יודעת שהוא לא טוב לי כמו ב”מי הזיז את הגבינה שלי” זה רע אבל מוכר.
- פחד נוסף הוא פחד שהדבר אותו אני עוזבת יעלם ולא יהיה זכר למה שעברתי. לעזוב מקום עבודה, האם ישאר זכר לכל מה שהשקעתי? ממרום גילנו המכובד אנו יודעים שאי אפשר למחוק את עברנו לטוב ולמוטב. בעצם עברנו חרוט בנו וגם בסביבה ודברים נוספים שנבנים הם נבנים על גב העבר. זה כמו שמציירים כמה שכבות אחת על השניה, תמיד נראה קווים מהשכבה התחתונה וזה דווקא לדעתי מוסיף נופח ויופי להווה.
- פחד נוסף הוא פחד מהחדש, מהלא נודע. יש אנשים ששינויים קשים להם, יש אנשים שפחות, יש אנשים שאוהבים וודאות. כמובן שלרוב הוודאות היא אשלייתית אך מעבר לכך לרוב הפחד מהלא נודע הוא פרי דמיוננו. אני בונה לי בראש סיפור לגבי איך יראה הלא נודע וכאן אני יכולה לבנות לי שדים מאוד מפחידים ולא פעם זה הופך להיות נבואה שמגשימה את עצמה. אם אוכל להתייחס ללא נודע כהרפתקה, לראות בשינוי משהו בונה, מקדם, רצוי ולבטוח שיגיעו דברים טובים, לרוב זה יהיה כך.
- פחד הנגרם מביקורת עצמית, מי אני שיקשיבו לי, למה מגיע לי כל הטוב הזה למה שאני אצליח להגיע לדברים גדולים? ההבנה הבסיסית היא בעצם שעצם זה שאנחנו כאן בעולם הזה, הקב”ה אומר שיש לנו עדיין תפקיד. סה”כ הקב”ה הוא טוב ורוצה שיהיה לנו טוב ולכן בצורה ציורית כבני מלך מגיע לנו, עצם קיומנו. זו זכות קיום בסיסית. לא פעם אנשים לא מצליחים לא מהפחד מכשלון אלא מהפחד מהצלחה.
- פחד מכישלון. לא פעם שעומדים לפני יצירה חדשה יש פחד, מה יהיה אם לא אצליח, אם אכשל? אולי כדאי לא להתחיל בככלל? אתן דוגמא, אני יוצרת סדנא חדשה. יצירת הסדנא גורמת לי עונג ממש, התחושה הפנימית היא שיש לי מה לתת אך לאחר כמה ימי עבודה על הסילבוסים עלה הפחד, עלתה הביקורת. אמרה לי משהי חכמה שבוע שעבר שהחובה שלי היא על ההשתדלות ולא על התוצאה. אותי זה מאוד שחרר ונתן לי אומץ להמשיך ובע”ה נעלה ונצליח.
נחזור לנושא הפרידה, כשאני עומדת לפני פרידה אני יכולה להסתכל עליה כסיום, קיר חסום שלא מאפשר התקדמות ואני יכולה להסתכל על כך שכאשר נסגרת דלת אלוקים פותח חלון. לראות שהשביל ממשיך הלאה, תמיד יש לאן ללכת, תמיד יש
המשך ואף מעבר לכך, פרידה מאפשרת התקדמות. ללא פרידה נשאר במקום. אפשר להסתכל על פרידה כתחילת שינוי.
יש שינויים שמגיעים מכורח ובהתחלה קשה לראות את האור, קשה לראות את התהליך. השינוי מלווה בכאב שמסמא ולא מאפשר לראות את האור. אם נבדוק
מסביב נראה, לדוגמא, שישנם סיפורים רבים על אנשים שפוטרו מהעבודה ומתוך הקושי של הפרנסה ומכורח הנסיבות הם שינו כיוון אזרו אומץ פנו לתחום חדש שתמיד חלמו עליו והתקדמו, דבר שלא היו עושים בנסיבות הרגילות כשהכל ידוע, רגוע ושגרתי. כלומר הצמיחה התאפשרה מתוך שינוי שנוצר בכורח.
הקבוע והמוכר יוצר הרגשה של ביטחון, של שקט. בטווח הקצר הדבר יכול להיות נכון אך בהמשך הוא אשלייתי. אם אנו רואים את החיים בזרימה, כמו מי נחל, הם נעצרים בהתחלה יש לנו בריכת מים צלולים אך בהמשך המים מתעפשים ונוצרת
ביצה. בעצם הזרימה חיונית לחיים בריאים ומלאים.
איך אני אדע שהשינוי אכן מבורך כרגע? אולי ארצה ליצור שינוי, איך אדע שזה הזמן הנכון?
אני מאמינה שהטבע של כל אחד ואחד מאיתנו הוא בריא וטוב, החיים שלנו מיועדים להיות מלאים בשפע עונג ובריאות. אם אני לא חשה כך אני צריכה לעשות בדק בית. האם הקיים טוב לי אך דורש שינוי או שהקיים כבר לא מתאים לי ויש צורך לשנות מהייסוד.
בעצם לכל אחד ואחד מאיתנו יש יעוד פה בעולם שלנו. היופי הוא שלכל אחד יש יעוד מיוחד משלו וכך מתמלאים כל התפקידים הנצרכים בעולם. יש מי שאוהב לחקור, יש מי שאוהב לנקות, יש מי שאוהב לעבוד עם מספרים, יש מי שאוהב ללמד.
אני יודעת שאני ממלאת את תפקידי כאשר אני מלאת שמחה לעשות אותו, אני קמה כל בוקר בהתלהבות, חושבת איך אני משפרת, מקדמת, יוצרת בעבודה שלי וחוזרת הביתה מלאת מרץ להמשך. במצב כזה אני אהיה טובה בתפקידי, אקדם אותו וגם ארוויח בהתאם. אתן שפע לעולם והוא יחזיר לי באותה מטבע.
לפעמים בתחילת תפקיד אני מרגישה כך אך בהמשך יש שחיקה וכאן בעצם צריכה להגיע בדיקה האם אני צריכה לשנות את ההתנהלות שלי, לבדוק האם לשנות דרך פעולה, להמציא עוד משהו, לחדש, ללמוד גישה חדשה או שאני צריכה לעבור לתפקיד הבא.
עולה גם השאלה למה להיפרד למה לא גם וגם? עד שלב מסוים זה נכון, לפעמים אפשר גם וגם אך צריך לבדוק כמה דברים.
- האם זה שלא נפרדתי חוסם ממני ללכת עד הסוף עם הדבר החדש?
- מה מצב העומס. יש לנו כלי שיכול להכיל עד כמות מסוימת, מעבר לכך אי אפשר להכניס יותר. האם יש עומס? איך העומס גורם לי לתפקד.
- אם אני עמוסה מדי, זו תקיעות מסוימת. ראשית קשה לזוז עם עומס וגם אין מקום לדברים חדשים להיכנס. כלומר שאני משחררת מהיד משהו אני מאפשרת למשהו חדש להיכנס.
כל אחד ירגיש מה נכון לו וכמה גם וגם הוא יכול לשאת.
החיים שלנו הם כמו נחל זורם עם מים זכים. לפעמים מתחשק קצת לנוח, עוצרים את הזרימה, יש בריכת מים זכים אך די מהר הם הופכים למעופשים.
ההבנה שהחיים דורשים זרימה, השארות במקום מזיקה לי ולעולם ולכן פרידה היא חלק מהעניין הפרידה מהישן תאפשר לי להגיע למחוזות חדשים, למקומות שלא חלמתי עליהם, לגבהים חדשים.
הגמישות ופתיחת הלב לחדש והמוכנות לשנות היא היא סם החיים.
אני מאחלת לכולנו שתהיה לנו את התבונה מתי להמשיך ומתי להיפרד, לתת למים הצלולים לזרום ובע”ה שחיינו יהיו כמי מעיין זכים פורים ומפרים ושנזכה לגשמים רבים בעיתם.
